התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים הנוכחיים בישראל ופלסטין הם התוצאה המרה של מה שנקרא הפרויקט הציוני ורעיון מדינת הלאום כפתרון לדיכוי היהודים. רעיון המדינה הציונית נתפס כתשובה לבעיית הרדיפה האירופית נגד היהודים - מדובר היה במדינה שבה ימצאו היהודים מקלט בטוח, צדק חברתי ושוויון.
רעיון זה התגשם בצורה של מדינה קפיטליסטית שנוצרה על ידי נישול של עם אחר ומדינה המצליחה לתחזק את עצמה באמצעות מלחמה' דיכוי ואי-שוויון חברתי בתוך המדינה. אכן, אי אפשר להציג את הכתבה הזו מבלי להימנע מכך שהעם היהודי, שבתוכו ניתן למצוא היסטוריה ארוכת שנים כמעט בכל תנועה מתקדמת, כגון התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית, נחשב כעת לעם מדכא עם דם על הידיים.
הבינלאומי הרביעי ופלסטין 1948
אני חושבת שראוי לציין ולזכור את מה שהבינלאומי הרביעי אמר על פלסטין בשנים 1947-48. אי אפשר שלא להיות מופתעים מלקרוא את ההצהרה שנקראת 'נגד הזרם', שנכתבה כמעט לפני 60 שנה כנגד הנחל, ואי אפשר שלא לשים לב עד כמה האזהרה הייתה יוצאת דופן עוד בזמנו. היא עמדה על כך שהציונות הינה אוטופית וריאקציונרית וגינתה את החלטת האו'ם שנעשתה בשנת 1947 ובה הוחלט לחלק את פלסטין לשתי מדינות זעירות.
'באמצעות חלוקה זו, הפער בין העובד הערבי והיהודי נוצר. המדינה הציונית יחד עם קווי התיחום הפרובוקטיביים שלה תביא לפריחה של תנועות התובעות ריבונות משני הצדדים. הרבה יתנגדו וילחמו למען 'פלסטין ערבית' ולמען 'מדינה יהודית' בגבולות ההיסטוריים של ארץ ישראל. כתוצאה מכך, האווירה הלאומנית שנוצרה תרעיל את העולם הערבי במזרח התיכון ותפחית את המאבק האנטי-אימפריאליסטי של ההמונים, בעוד שהציונים והפאודליסטים הערבים יתחרו על קבלת טובות אימפריאליסטיות'.
האינטרנציונל הרביעי אמר: 'המדינה היהודית, המתנה הזו של טרומן ובווין, נותנת הפוגה לכלכלה הקפיטליסטית של הציונים. הכלכלה הזו נשענת על יסודות דקיקים מאוד. מוצריה אינם יכולים להתחרות בשוק העולמי. תקוותה היחידה היא השוק הפנימי שממנו מונעים את הסחורה הערבית.... הזרם המתמשך של מהגרים יהודים, שיבואו עם שרידי רכושם, נוטה להגביר את מחזור הסחורות. זה יאפשר ליצרנים הבורגנים להיפטר מהמרכולה היקרה שלהם. הגירה המונית תהיה גם אמצעי שימושי מאוד יעיל להורדת השכר ש'מכביד כל כך' על התעשייה היהודית. מדינה המעורבת בסכסוכים צבאיים בלתי נמנעים פירושה פקודות מהצבא העברי, ומקור לרווחים עבריים שאסור לזלזל בו כלל. מדינה פירושה אלפי מקומות עבודה נוחים לעובדי ציבור ותיקים בציונות'.
עובדים יהודים יצטרכו לשאת בעלויות גבוהות שיבואו לידי ביטוי במחירים גבוהים ומיסים כבדים. מופרדים מאחיהם ואחיותיהם הערבים ומנועים מלהילחם כמעמד מאוחד, העובדים הערבים יהיו נתונים לחסדיהם של אויביהם המעמדיים, האימפריאליזם והבורגנות הציונית. כפי שאמר חיים ויצמן, שנהיה הנשיא הראשון של המדינה החדשה, 'המדינה היהודית תבלום את ההשפעה הקומוניסטית'.
בתשובה לשאלה 'ואילו הבטחות מקיימת מדינת היהודים? האם באמת מדובר בצעד אחד קדימה לקראת פתרון הבעיה היהודית?' האינטרנציונל הרביעי הזהיר, 'החלוקה לא נועדה לפתור את הסבל היהודי וגם לא סביר שתעשה זאת לעולם. מדינת גמד זו, הקטנה מכדי לקלוט את ההמונים היהודיים, אינה יכולה אפילו לפתור את בעיות אזרחיה. המדינה העברית תוכל רק להציף את ארצות המזרח הערביות באנטישמיות וייתכן מאוד שתהפך למלכודת דמים של מאות אלפי יהודים - כפי שאמר טרוצקי'.
עבור המנהיגים הפיאודליים הערבים, הצבעת האו'ם למדינה ציונית הייתה מתנה משמים, שעזרה להם להסיט את תשומת הלב של ההמונים מהמאבק המעמדי המאוחד ומכל אפשרות של סולידריות מעמדית בינלאומית, עם הכרזת מלחמה על המדינה הציונית החדשה שהוקמה. הסכסוך הצבאי ושפיכות הדמים שבאו בעקבותיו - הכל בשם האנטי אימפריאליזם - שימשו גם לפירוק תנועות הפועלים בשני המחנות, ובכך החלישו את מעמד הפועלים וחיזקו את האימפריאליזם.
האינטרנציונל הרביעי הדגיש כי הציונות היתה תנועה ריאקציונרית ואוטופית. אוטופי היה להאמין ש:
1. תיתכן התפתחות הרמונית בתוך כלכלה מבודדת וסגורה ובתוך עולם קפיטליסטי. ללא התרחבות המשק לא היה ניתן לקלוט מיליוני מהגרים יהודים.
2. מדינה יהודית יכולה להתקיים אל מול העוינות הגלויה מצד עשרות מיליוני ערבים, ואל מול האוכלוסייה הערבית שגדלה בקצב מהיר לפחות כמו ההגירה היהודית.
3. שישראל תצליח לתמרן בהצלחה בין המעצמות האימפריאליסטיות היריבות, שכולן בלי יוצא מן הכלל השתמשו בישראל על מנת לקדם את האינטרסים האסטרטגיים שלהן באזור.
4. שניתן יהיה למגר את האנטישמיות פשוט על ידי הענקת לאום ליהודים, תוך כדי התעלמות מהשורשים החברתיים, ההיסטוריים והאידיאולוגיים.
זה היה ריאקציוני כי הציונות:
1. משמשת כאמצעי לשליטה האימפריאליסטית בכך שמנהיגי המדינות האימפריאליסטיות מציגים את עצמם כבוררים העוזרים ליישוב הסכסוך בין היהודים לערבים.
2. מייצרת תגובה לאומנית מצד ההמונים הערבים ובכך יוצרת חלוקה גזעית של מעמד הפועלים הבינלאומי, ומחזקת את ה'אחדות' הלאומית של היהודים והערבים כאחד.
3. ככוח לאומני, היא גורמת להפסקת השתתפותם של פועלים יהודים במאבק המעמדי בשאר העולם, מפרידה אותם מהפרולטריון העולמי, נותנת להם מטרות משלהם ומטרות שונות לשאוף אליהן, ומעל הכל יוצרת אשליות לגבי האפשרות לשפר את מעמדם במסגרת הקפיטליזם.
האינטרנציונל הרביעי הזהיר שמלחמה באף צד בסכסוך הערבי-ציוני לא תישא אופי פרוגרסיבי: המלחמה שימשה רק לטשטוש הניגודים המעמדיים ולפתיחת השערים להפרזות לאומניות, החלשת הפרולטריון וחיזוק האימפריאליזם בשני המחנות. האינטרנציונל הרביעי קרא לפועלי שני העמים להתאחד בחזית משותפת נגד האימפריאליזם ונציגיו. הוא הזהיר את הפועלים היהודים שהם לא יהיו חופשיים ובטוחים כל עוד האפליה הלאומית, הבידוד והנאמנות האימפריאליסטית ימשיכו.
מה מצב המדינה הציונית כיום?
הבה נקפוץ קדימה כמעט 60 שנה ונשאל: מה הייתה התוצאה הסופית של הדרך הציונית לביטחון העם היהודי? מה היו מגמות ההתפתחות העיקריות שצריכות להתייחס לעבודתנו על פרספקטיבות?
קודם כל, יש לציין שכבר מלכתחילה ישראל התמודדה עם משבר כלכלי, חברתי ופוליטי אדיר.
מדינת ישראל נחצבה כאחת מחמש מדינות (ישראל, פלסטין, ירדן, לבנון וסוריה) מהמחוז הסורי לשעבר של האימפריה העות'מאנית. השיטה הקפיטליסטית, בתוך מדינה כה זעירה, המוקפת במדינות עוינות, עם מעט משאבי טבע ומעט מים, ובמדינה אשר לא השתלבה בכלכלה האזורית הרחבה יותר, מעולם לא היתה כדאית מבחינה כלכלית. מלכתחילה, המשטרים הערביים סירבו לסחור עם ישראל והחרימו את החברות שעשו זאת.
נסיבות אלו, לפחות חלקן, הן שאילצו את הממשלות השונות לשאוף להרחבת גבולות ישראל, ובכך להגדיל את ההוצאות הצבאיות ואת ההתנחלויות. זו הסיבה שישראל עברה, לאורך כל קיומה, ממשבר כלכלי אחד למשבר אחר וגם הסיבה מדוע היא נשענת כל כך על תמיכה חיצונית. כל זה באופן בלתי נמנע השפיע על תפקידה הבינלאומי וגם בתוכה.
בשנותיה הראשונות, ישראל קיבלה עזרה ממדינות שונות בגולה, שתרמו 200 מיליון דולר בשנה לפני 1967 ו-700 מיליון דולר מאסיבי בשנה בשש השנים הבאות. גם היום ישראל מקבלת 1.5 מיליארד דולר בשנה מתרומות פרטיות שמגיעות מארה'ב. בשנות החמישים, כספי השילומים הגרמניים סיפקו מקור מימון חשוב נוסף: 125 מיליון דולר בשנה לפני 1966. גם לאחר סיום כספי השילומים, הסיוע ממערב גרמניה המשיך בדרגה גבוהה מבעבר.
עם זאת, ללא ספק המקור החשוב ביותר לסיוע כלכלי היה ממשלת ארה'ב. בעוד שלפני 1967, ארה'ב סיפקה מעט מאוד, כ-50 מיליון דולר בשנה, סיוע כלכלי זה עלה ל-3 מיליארד דולר בשנה עד 1986 (מדובר בעזרה שהתחלקה ל- 1.2 מיליארד דולר לסיוע כלכלי ול- 1.8 מיליארד דולר לסיוע צבאי), בתוספת של כ-500 מיליון דולר בשנה שהיה סיוע מחלקים אחרים מהתקציב האמריקאי או במקרים מסוימים, מחוץ לתקציב. מדובר בסיוע שהמשיך ברמה זו ללא ירידה מאז, ושהפך את ישראל למקבלת הסיוע האמריקאית לנפש הגבוהה בעולם.
אבל הסיוע הזה לישראל היה שונה מרוב הסיוע האמריקאי. ראשית, בדרך כלל הסיוע האמריקאי קשור לפרויקטים ספציפיים ולרכישת סחורות ושירותים מארה'ב, ומפוקח על ידי הסוכנות הממשלתית ששמה USAID. רוב הסיוע של ארה'ב לישראל נכנס היישר לקופת המדינה כהעברה במזומן. שנית, המילה סיוע יכולה קצת להטעות. עזרה בדרך כלל מגיעה בצורה של הלוואות שיש להן התחייבויות ריבית והחזר. עם זאת, רוב ההלוואות הצבאיות שניתנו הומרו למענקים ושאר ההלוואות הצבאיות 'נסלחו' על ידי הקונגרס. רק את הסיוע הכלכלי היה צריך להחזיר בריבית.
על מנת להכניס את הסיוע האמריקני לישראל לפרספקטיבה הנכונה, הסיוע הישיר לישראל הוא פי שישה מכל הסיוע האמריקאי לאפריקה שמדרום לסהרה. עם זאת, אפילו המענקים השנתיים הללו בסך 3.5 מיליארד דולר לא הספיקו. בין השנים 1992-1996, ארה'ב התערבה כדי לספק ערבויות להלוואות של 10 מיליארד דולר וסכום דומה בשנים 2002-2003. ללא ערבויות כאלה, ישראל הייתה פושטת רגל. החוב החיצוני שלה גדול כעת בהרבה מהתוצר שלה.
בנוסף להצלת הכלכלה, ארה'ב גם התירה את הרחבת ההתנחלויות. בעוד שבאופן רשמי קלינטון ניכה את עלות ההתנחלויות מהסיוע, הוא פשוט העמיד סכומים שווים כמענקים ממקורות אחרים. כך למעשה, ארה'ב סיבסדה את ההתנחלויות.
תשעים ותשעה אחוזים מהסיוע הצבאי של ארה'ב לישראל הגיעו רק לאחר שישראל התחזקה יותר מכל צבאות ערב, והצליחה לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית. סיוע זה גדל לאחר כל התערבות צבאית ודיכוי של הפלסטינים. הסיוע גבר לאחר שיחות השלום באוסלו, ושוב לאחר שהן קרסו. סיוע זה נמשך גם היום למרות שישראל לא עומדת בפני איום צבאי. אכן, סיוע ארה'ב נועד להבטיח עליונות צבאית. באופן דומה, ארה'ב מעניקה סיוע כלכלי למדינה שיש לה תמ'ג הגדול בהרבה מכמות התמ'ג הכוללת של כל שכנותיה הערביות ביחד, כולל מצרים, ולמרות אוכלוסייה של 6 מיליון בלבד לעומת 100 מיליון.
בנוסף לסיוע כלכלי, ארה'ב סיפקה תמיכה פוליטית לישראל באו'ם. בין שנת 1972 לשנת 2001 היא הטילה וטו על 39 החלטות במועצת הביטחון במטרה לחסום ביקורת על מדיניותה ופעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. היא השתמשה באיום הווטו באינספור הזדמנויות אחרות כדי לבטל החלטות או להחליש אותן. על ידי מעשים אלא ארה'ב דאגה ששום פעולה נגד ישראל בשל ההתרסה של ישראל להחלטות האו'ם או בשל פיתוח הנשק הגרעיני של ישראל תינקט.
מה היתה התמורה של ישראל עבור ארה'ב?
ישראל מנעה את ניצחונות הפלסטינים ותומכיהם מחוץ לגבולותיה: בירדן בשנת 1970, בלבנון בין 1976-1982 וכן בשטחים הכבושים. בכך היא סייעה לדכא את מעמד הפועלים הערבי ובנוסף היא סייעה להתקיימות משטרים חלשים בשלטון. היא מנעה מהבירוקרטיה הסטליניסטית במוסקבה להשפיע עליה במהלך המלחמה הקרה: ב-1967 ואחר כך שוב ב-1973, היא ניצחה את מצרים וסוריה, שתי מדינות שקיבלו תחמושת ועזרה מברית המועצות. למעשה, ישראל החליפה את בריטניה לאחר נסיגתה 'ממזרח לסואץ' והפכה לשוטר המזרח התיכון מטעם האימפריאליזם האמריקאי.
המלחמות התכופות של ישראל עזרו לארה'ב לבצע ניסויים בנשקיה,לעתים קרובות נגד נשק סובייטי. עם הנשק הגרעיני שלה היה לישראל נשק המסוגל להגיע לברית המועצות. בנוסף, ישראל מנעה את עלייתה של עיראק כמעצמה גרעינית עם הפצצת הכור הגרעיני של עיראק בשנת 1981.
ישראל גם סיפקה שירותים חשובים כקבלנית משנה לארה'ב. היא שימשה צינור להעברת נשק אמריקאי למשטרים שלא ניתן היה לראות שארה'ב מסייעת להם: משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, איראןתחת שלטון חומייניבמהלך מלחמת איראן-עיראק, ומספר רב של דיקטטורות צבאיות וכוחות מורדים ימניים, במיוחד באמריקה הלטינית. שירות המודיעין של ישראל, המוסד, מספק לוושינגטון מידע מודיעיני. בנוסף, בשל שיתוף הפעולה ביניהם, ארה'ב סומכת על המוסד בכל מה שקשור לביצוע פעולות לא חוקיות וסמויות בשמה שאו שהיא לא רוצה לעשות, או שהיא לא רוצה להיחשף. בנוסף, צורות חדשות של חקירה ועינויים פותחו, שנעשה בהם שימוש מאוחר יותר בעיראק.
במילים אחרות, ישראל פועלת כשכירת חרב עבור האימפריאליזם האמריקאי ואפילו פרשניה השוו אותה ל'שליחת הסנדק'. הסיבה לכך היא שישראל מבצעת את 'העבודה המלוכלכת' של הסנדק ש'תמיד מנסה להיראות כבעלים של איזה עסק גדול ומכובד'. אינטלקטואל ישראלי אחד ציין שהמדינה אספה שלושה מיליון יהודים לישראל והפכה אותם ל'טפילים של אמריקה'.
צמיחת האנטישמיות
ללא ספק השיטות האכזריות שאימצה ממשלת ישראל הן מהסיבות העיקריות להצתת האנטישמיות כיום. שיטות אכזריות אלו שומשו על ידי משטרים מזרח תיכוניים על מנת לעורר אנטישמיות כהסחה ובכדי לטשטש את פשיטת הרגל הפוליטית שלהם. בחלקו, זה היה אחד המרכיבים שעודדו, בתוך הבלבול הפוליטי הנוכחי, את צמיחתם של פונדמנטליסטים איסלאמיים שמשתמשים באנטישמיות פופוליסטית כדי לתמרן אי שביעות רצון פוליטית.
לפני שנתיים, דו'ח של האיחוד האירופי שהודלף הראה עלייה במספר ההתקפות על יהודים על ידי צעירים מוסלמים אירופאים. הוא קשר את העלייה בהתקפות על יהודים עם אירועים ספציפיים במזרח התיכון. בין היתר הוא קשר את ההתקפות על היהודים במיוחד עם האירועים שהתרחשו מאז תחילת האינתיפאדה בספטמבר 2000 וההתקפה של ישראל על ג'נין בגדה המערבית באפריל 2003. הכרה בעובדה זו לא אומרת שיש לאמץ דעות אנטישמיות או להגן על המחזיקים בהן. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהבסיס הפוליטי להופעה המסוכנת מחדש של אנטישמיות בקרב מהגרים חסרי השכלה פוליטית מהדור השני הערבי והאפריקאי.
ישראל משתמשת באנטישמיות באופן שגרתי על מנת לתת לעצמה את הלגיטימציה להתנהגות העוינות שלה כלפי פלסטינים. כל הערכה אובייקטיבית של מה שישראל עשתה מתוארת כאנטישמיות. זה משרת מטרה מאוד ברורה - ערפול ההבנה פוליטית.
השחרור מאוטרקיה לאומי
הפתרון של הציונות לבעיותיה הכלכליות - הרחבת גבולות ישראל - הוכח כלא פתרון. זה הוכח כלא פתרון לא רק בגלל שזה גרם להפיכת ישראל למדינה מצורעת בזירה הבינלאומית וגם לא בגלל העלויות הצבאיות האדירות. בעוד שבתקופה המיידית שלאחר המלחמה פעלה ישראל ככלכלה בפיקוח לאומי, התפתחות הגלובליזציה בסוף שנות ה-70 הפכה זאת לבלתי אפשרי. ישראל נאלצה לחפש השתלבות כלכלית בכלכלת המזרח התיכון הרחבה יותר.
מדיניות ההפרטה, הליברליזם הכלכלי והפיחות הדרסטי של ממשלת הליכוד לאחר 1985 הרסו חלק גדול מהמפעלים המסורתיים של ישראל, שברו את הכלכלה המפוקחת הלאומית ופתחו אותה לכלכלה הבינלאומית. משקיעים מוסדיים זרים החלו להחזיק בחלק הולך וגדל מהחברות הנסחרות בבורסה בתל אביב. רבות מחברות ההייטק המובילות בישראל החלו לרשום את מניותיהן בבורסת ניו יורק ולפעול מחוץ לישראל.
צעדים אלו שינו גם את ההרכב החברתי של החוגים העסקיים בישראל. המעבר לבינאום ערער את שיווי המשקל הישן שהיה בין העסקים הגדולים והממסד הצבאי, לטובת אליטה חדשה המבוססת על מגזר ההייטק, ה-IT והתרופות בישראל. שלום עם שכנותיה הערביות של ישראל יסיים את בידודה. זה יבטיח יותר שווקים חדשים ממה שמדינה הנשלטת על ידי המכלול הצבאי-תעשייתי תוכל לקיים אי פעם. אבל המחיר שיש לשלם עבור תפקיד אזורי רחב יותר ושווקים שיהפכו את ישראל למעצמה כלכלית אזורית היה סוג של עסקה עם ערפאת והפלסטינים, גם אם זו לא הייתה הנסיגה המלאה מהשטחים הכבושים ומירושלים, מה שנדרש על ידי אמנות בינלאומיות והחלטות האו'ם.
המחיר הזה היה הסכם אוסלו משנת 1993. כפי שהסביר יושב ראש מפלגת העבודה שמעון פרס בראיון לעיתון בשנת 1992: 'כל העולם מאורגן כמו בית עם שתי קומות: במרתף ההסכמים האזוריים. ובקומה העליונה: קבוצות רב לאומיות של חברות'. לאחר מכן הוא ציין זאת בצורה ברורה יותר: 'אנחנו לא רוצים שלום בין מדינות. אנחנו רוצים שלום בין שווקים'.
במילים אחרות, ובמה שנוטה להישכח, מתחת לכל הרטוריקה והמיתוג המחודש של מפלגת העבודה כמפלגת השלום, שוכבת שאיפתה של ישראל להפוך למעצמה הכלכלית של המזרח התיכון. קבלנות משנה למיני-מדינה פלסטינית תאפשר גישה לשווקים של האיחוד האירופי והערבי, תוך הדרת הפלסטינים מכוח העבודה של ישראל ושמירה על רוב יהודי בישראל עצמה.
אבל 'שלום' שכזה, שהוזם על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 1993, לעולם לא יכול היה להיות יותר מכימרה. הסכם שלום זה לא יכול היה להקל על התנאים החברתיים המחרידים של הפלסטינים. לאמיתושל דבר, הוא לא תוכנן לעשות זאת. ישראל סגרה את גבולותיה בפני עובדים פלסטינים ופשוט החליפה עובדים פלסטינים בשכר נמוך בעובדים מאסיה. מהגרי עבודה אלו זולים יותר ויש להם אפילו פחות זכויות מאשר עובדים פלסטינים. אמנם מספרם עשוי להיראות נמוך, מספרם באופן יחסי הוא בין הגבוהים בעולם. ההשפעה שהייתה להם הייתה עצומה: הם גרמו להפחתת השכר וההוצאה הסוציאלית בישראל ולעוני הגובר בפלסטין.
אז אוסלו היה חייב לקבל התנגדות, למרות הכניעה של אש'ף.
יתרה מכך, בתוך ישראל התנגדו לאוסלו אותם כוחות חברתיים שתמכו בהתרחבות ישראל - המתנחלים והחרדים, כמו גם שרון, נתניהו והליכוד. בהתעקשותם הורחבו ההתנחלויות.
קריסת מסגרת אוסלו, מרד האינתיפאדה שהגיע לאחר מכן בספטמבר 2000, עלות הדיכוי הצבאי על הפלסטינים - שעולה כיום 1.4 מיליארד דולר בשנה - והמשך הרחבת ההתנחלויות היו אסון בלתי מבוטל לבירה הציונית ולמפלגת העבודה. ישראל צללה למיתון העמוק ביותר שחוותה אי פעם, כאשר התיירות, מפרנסת המט'ח והמעסיקה העיקרית שלה, וההשקעות הזרות צנחו.
מדיניות ארץ ישראל השלמה - הרחבת ההתנחלויות והמלחמה הרצחנית נגד הפלסטינים - גבתה מחיר עצום למעמד הפועלים הישראלי. ראשית, שרון מינה את עובד קרן המטבע הבינלאומית לשעבר, סטנלי פישר, לעמוד בראש הבנק המרכזי של ישראל ואת יריבו המושבע, נתניהו, לשר האוצר. יחד הם הציגו שורה של 'רפורמות' בשוק:
• הפרטות
• פתיחת מערכת הבנקאות בישראל לתחרות
• קיצוצים בקצבאות סוציאליות כגון אבטלה, קצבאות ילדים, הטבות ביטוח וסיוע בהכנסה
• הקפאת רמות הקצבאות שאמורות להיות צמודות למדד המחירים לצרכן, לא לשכר, משנת 2006
• העלאת גיל הפנסיה
• קיצוצים במסי חברות ובמסי הכנסה לעשירים
• חוקים נגד איגודי עובדים, הגבלות על זכות השביתה ואיסור שביתה במגזר הציבורי.
המטרה של כל זה הייתה פחות לצמצום הגירעון הממשלתי ויותר לפגיעה בביטוח הלאומי ויצירת 'גמישות בשוק העבודה'. ההוצאות על הכוחות המזוינים וההתנחלויות, כולל הכבישים והתשתיות, גדלו. צעדים אלה הביאו סבל בלתי פוסק, אבטלה ועוני למספר הולך וגדל של עובדים ומשפחותיהם.
המחיר עבור תמיכת ארה'ב בתפיסת הקרקעות של שרון - כולל הקרקע הנוספת שנתפסה על ידי גדר ההפרדה שבנתה ישראל, גם אם היא לא הייתה גדולה כפי שהוא היה רוצה - היה ששרון היה צריך להראות כדי לעשות איזשהו ויתור מינורי לפלסטינים. מכאן 'ההתנתקות' החד-צדדית של שרון מעזה - בהתנגדות של האולטרה-לאומיים והכוחות הדתיים - שבגינה הוא סומן מחדש על ידי התקשורת הבינלאומית כ'עושה שלום'.
במציאות ומנקודת מבט כלכלית, הנסיגה היא חלק מהדחף להעמקת הבידוד של הפלסטינים והבטחת ניתוקם המוחלט מישראל בגטו צבאי מהולל. הייצוא מעזה ירד בחצי. שרון התכוון לצמצם באופן מסיבי את השימוש בעבודה פלסטינית בתוך ישראל. דבר זה בתורו הוביל לפגיעה נוספת בשכר ובתנאים הסוציאליים בישראל, אם ישראל תתמודד בשוק העולמי.
כתוצאה מכל הגורמים הללו - כלכלה קטנה ובלתי ברת-קיימא ואוטרקית, כישלון הפרספקטיבה הכלכלית שעמד בבסיס אוסלו, המרד, עלויות הצבא וההתנחלויות, כוח עבודה זר זול, אבטלה והשחתת הרווחה הסוציאלית - העובדים הישראלים ומשפחותיהם ראו את רמת החיים שלהם צונחת. החלום הציוני של בית לאומי ליהודים ובריחה מדיכוי ורדיפות בתוך ישראל הפך להיפוכו.
המשך יבוא