ביום ראשון, 30 באפריל, הוועד הבינלאומי של האינטרנציונל הרביעי, איגוד העובדים הבינלאומי של חברי השורה, הנוער והסטודנטים הבינלאומיים לשוויון חברתי והאתר הסוציאליסטי העולמי יערכו עצרת עולמית מקוונת לרגל יום הפועלים הבינלאומי 2023.

שני פקטורים שולטים בחגיגת האחדות הבינלאומית של מעמד הפועלים השנה: המלחמה באוקראינה שהולכת ומסלימה לקראת התלקחות עולמית, וההתעוררות הבינלאומית של המאבק המעמדי. שני התהליכים הללו קשורים מאוד אחד לשני. אותן סתירות כלכליות, גיאופוליטיות וחברתיות המניעות את האליטות האימפריאליסטיות השולטות לנתיב המלחמה מספקות את הדחף האובייקטיבי להקצנה של מעמד הפועלים ואת התפרצות המאבקים המהפכניים.

המלחמה באוקראינה נמצאת כעת בשנתה השנייה. דיווחי הנפגעים המהימנים ביותר מעריכים כי למעלה מ-150,000 חיילים אוקראינים נהרגו וכי מספר ההרוגים הרוסים נע בין 50,000 ל-100,000. במקום להיות מזועזעים מהמחיר הנורא הזה בחיי אדם ובמקביל לקרוא להפסקת אש, ארצות הברית ובעלות בריתה בנאט'ו מזרימות נשק לאוקראינה. לאחר שממשלתו של ביידן התחייבה לשמור על המוניטין של ארצות הברית ושל נאט'ו בהקשר לניצחון במלחמת הפרוקסי, ממשל ביידן אינו יכול לסבול את ההשלכות הפוליטיות שיכולות לנבוע בשל כישלון המטרות הצבאיות והגיאופוליטיות שלו. ההיגיון מאחורי מטרות המלחמה שלו מוביל למדיניות פזיזה.

התקשורת הפרו מלחמתית אינה יכולה לרסן את התלהבותה מפני הסיכויים למתקפת נגד אוקראינית באביב, אשר, אם וכאשר היא תתרחש, תביא לנתוני נפגעים שיזכירו את הזוועות של קרבות הסום וורדן במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהטילו, בתגובה למגיפת ה-COVID-19, מדיניות שהובילה למותם של מיליונים, הממשלות הקפיטליסטיות וגופי התעמולה של התקשורת חשופים כעת להשלכות הקטלניות של מטרות המלחמה שלהם בסכסוך עם רוסיה. מוות המוני כתוצאה מהכפפת הצורך החברתי לצוויים של עשיית רווחים קפיטליסטית והעשרה אינדיבידואלית הפכו להתרחשות קבועה תחת הקפיטליזם. רעידות האדמה בטורקיה ובסוריה, שככל הנראה גרמו למותם של יותר מ-150,000 בני אדם, הן רק חלק בסדרה האינסופית של אסונות שניתן היה למנוע, בחיים המודרניים.

על מנת לגייס תמיכה למלחמה, ממשל ביידן דובק בנרטיב האבסורדי של 'מלחמה ללא כל התגרות'. הציבור אמור להאמין שהכל התחיל כאשר ולדימיר פוטין התעורר בוקר אחד והכריז, ללא כל סיבה נראית לעין, 'הבה נעשה מלחמה באוקראינה'. אבל ההיסטוריה מראה שמלחמות הן תוצאה של אינטראקציה מורכבת של תהליכים כלכליים, גיאופוליטיים וחברתיים. יותר מ-100 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, ההיסטוריונים עדיין מנסים להבין את ההקשרים הסיבתיים השונים שהובילו לסכסוך.

כפי שכתב לאחרונה החוקר הגרמני יורן לאונרד:

מאז תוקידידס, ההיסטוריים היו מודעים להבדל בין הגורמים המבניים והמיידיים למלחמה; הם גם הבינו את הצורך להעמיד הצדקות רשמיות של מלחמה לביקורת אידיאולוגית. ניתן לעשות הבחנות בתחום זה, כמו בחיפוש אחר הגורמים למהפכות; זיהוי גורמים לטווח ארוך, לטווח בינוני ולטווח קצר כרוך בהפרדת גורמים, זרזים ומקרים. במיוחד בכל הנוגע לפרוץ המלחמה, יתרה מכך, שאלת הגורמים החיצוניים והפנימיים ממשיכה לשחק תפקיד מרכזי עד היום. עד כמה שורשי המלחמה טמונים במערכות היחסים הבינלאומיים, ובאיזו מידה הם טמונים בהרכב הפנימי של מדינות וחברות.[1]

הנרטיב של 'מלחמה ללא כל התגרות' אינו מסביר דבר על המקורות ההיסטוריים, הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של המלחמה. זה מפנה את תשומת הלב מכל בחינה של הקשר בין מלחמת ארצות הברית-נאט'ו באוקראינה ו:

1. שלושים השנים האחרונות של מלחמה כמעט בלתי פוסקת שניהלה ארצות הברית בעיראק, סרביה, אפגניסטן, סומליה, לוב וסוריה;
2. ההתפשטות הבלתי פוסקת מזרחה של נאט'ו מאז פירוק ברית המועצות ב-1991;
3. הסכסוך הגיאופוליטי המתגבר עם סין, הנתפס בעיני האימפריאליזם האמריקני כאיום מסוכן על מעמדה העולמי הדומיננטי.
4. ההידרדרות המתמשכת של מעמדה הכלכלי העולמי של ארצות הברית, אשר מוצאת את ביטוייה הבולט ביותר באתגר הגובר לעליונות הדולר כמטבע הרזרבה העולמי;
5. סדרה של זעזועים כלכליים שדרשו חילוץ נואש כדי למנוע את קריסתה המלאה של המערכת הפיננסית האמריקאית;
6. התמוטטות המערכת הפוליטית האמריקאית, כפי שבאה לידי ביטוי בניסיון ההפיכה של הנשיא דונלד טראמפ, ב-6 בינואר 2021, לאחר תוצאות הבחירות בנובמבר 2020.
7. חוסר היציבות הגובר של חברה מצולקת על ידי רמות מרקיעות שחקים של אי-שוויון, המועצת על ידי השפעת המגפה וספירלה אינפלציונית חדשה, ואשר גורמת להקצנה בקרב מעמד הפועלים האמריקאי.

ההפרכה החזקה ביותר של נרטיב ה'מלחמה ללא כל התגרות' מצויה באינספור ההצהרות של הוועד הבינלאומי של האינטרנציונל הרביעי (ICFI), שפורסמו באתר האינטרנט הסוציאליסטי העולמי, ואשר במהלך רבע המאה האחרונה ניתח את הכלכלה, ואת הסתירות הפוליטיות והחברתיות שהניעו את המאמצים הנואשים של האליטות הארגוניות-פיננסיות בארה'ב למצוא דרך לצאת ממשברים בלתי פתירים באמצעות מלחמה.

לפני עשרים שנה, שבוע בלבד לאחר שממשל בוש פתח בפלישה לעיראק במרץ 2003, הסבירה מפלגת השוויון הסוציאליסטית (Socialist Equality Party), האגף האמריקאי של ה-ICFI, את הבאים: 'האסטרטגיה של האימפריאליזם האמריקאי מורכבת מניצול כוחו הצבאי העצום כדי לבסס את ההגמוניה הגלובלית הבלתי מעורערת של ארצות הברית ועל מנת להכפיף לחלוטין אליה את משאבי הכלכלה העולמית״.[2]

בהתחשב בתפקידה המרכזי בקפיטליזם העולמי, משבר האימפריאליזם האמריקאי ערער את יציבות המערכת הפוליטית והכלכלית כולה. מדיניותה, הסבירה מפלגת ה-SEP, הייתה תגובה למה שהיה, במהותו, משבר עולמי ולא לאומי בלבד. המדיניות האגרסיבית האכזרית של ממשלות אמריקאיות רצופות הייתה:

ניסיון לפתור, על בסיס האימפריאליזם, את הבעיה ההיסטורית העולמית של הסתירה בין אופיים הגלובלי של כוחות הייצור לבין מערכת מדינות הלאום המיושנת. אמריקה מציעה להתגבר על בעיה זו על ידי ביסוסה כמדינת הלאום העל, המתפקדת כשופטת האולטימטיבית של גורל העולם - ומחליטה כיצד יוקצו משאבי הכלכלה העולמית, לאחר שתתפוס לעצמה את החלק הארי. אבל סוג זה של פתרון אימפריאליסטי לסתירות הבסיסיות של הקפיטליזם העולמי, שהיה ריאקציוני לחלוטין ב-1914, לא השתפר עם הזמן. ואכן, קנה המידה העצום של ההתפתחות הכלכלית העולמית במהלך המאה העשרים מעניק לפרויקט אימפריאליסטי כזה אלמנט של טירוף. כל ניסיון לבסס את עליונותה של מדינה לאומית אחת אינו עולה בקנה אחד עם הרמה יוצאת הדופן של אינטגרציה כלכלית בינלאומית. האופי הריאקציוני העמוק של פרויקט כזה בא לידי ביטוי בשיטות הברבריות הנדרשות למימושו.[3]

בעוד שבעלות הברית האימפריאליסטיות האירופיות של ארצות הברית בברית נאט'ו מאולצות על ידי מאזן הכוחות העולמי הנוכחי לעקוב אחר התרחיש שקבעה וושינגטון, הן בשום אופן לא ״עוברי אורח״ תמימים בעימות עם רוסיה. כל המעצמות האימפריאליסטיות האירופיות הוותיקות סובלות מאותן מחלות פוליטיות וכלכליות שפוגעות בארה'ב. כל זה קורה בעוד שיש להן אפילו פחות משאבים כספיים לטפל בהן. מדובר במעצמות ותיקות אשר חוו שתי מלחמות עולם במאה האחרונה בלבד, יחד עם פשעים נוראיים שנעשו בקולוניות לשעבר וניסויים בפשיזם ורצח עם במדינותיהן.

למרות שמדינות אלו לא יכולות לממש את השאיפות האימפריאליסטיות שלהן בצורה עצמאית, לא בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה, ולא 'מעצמות פחותות יותר' כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק, ספרד, בלגיה ושוויץ, מוכנות לקבל את הדרתן מהחלוקה מחדש של הטריטוריה, משאבי הטבע והגישה להטבות הפיננסיות שהם מצפות לקבל בעקבות התבוסה הצבאית של רוסיה והתפרקותה למספר רב של מדינות.

אבל אפילו בתוך מפגן האחדות שלה, הברית של נאט'ו עצמה מוקפת במחלוקות פנימיות עמוקות, אשר, בעתיד הקרוב, עלולות להיגמר בעימות צבאי. בין ההשלכות שלא נדונו מספיק של המלחמה ניתן למצוא את תחילתם של סכסוכים טריטוריאליים הנובעים מהסכמים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה. המעמד השליט הגרמני לא שכח שהעיר הפולנית ורוצלב נקראה פעם ברסלאו, שהייתה בתחילת המאה ה-20 העיר השישית בגודלה באימפריה הגרמנית. והממשלה הפולנית הפשיסטית הלאומנית גם לא שכחה שהעיר לְבִיב במערב אוקראינה הייתה, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ידועה בשם לבוב, העיר השלישית בגודלה בפולין.

בין השורות של הנרטיב 'מלחמה ללא כל התגרות', העובדה שמלחמת אוקראינה היא חלק מקונפליקט גלובלי גדול בהרבה, המוביל כעת למלחמת עולם שלישית, זוכה להכרה יותר ויותר. השאלה אינה אם תהיה מלחמה בין ארה'ב לסין, אלא מתי היא תתחיל, היכן יפרוץ הסכסוך, והאם היא תכלול שימוש בנשק גרעיני טקטי ו/או אסטרטגי.

שר החוץ הגרמני לשעבר, יושקה פישר, כתב לאחרונה כי המלחמה היא 'על הסדר העולמי העתידי, על השינוי הגדול שלה במאה ה-21'. הוא גינה את סין ורוסיה על 'שנכנסו לברית בלתי פורמלית כדי לשבור את הדומיננטיות של ארצות הברית והמערב - שתי המעצמות האירואסייתיות הגדולות נגד הברית הטרנס-אטלנטית וגם הפסיפית של המערב, בהנהגת ארצות הברית'.[4]

גדעון רקמן, כתב החוץ המוביל של הפייננשל טיימס, כתב את הבאים ב-27 במרץ:

העובדה שנשיא סין וראש ממשלת יפן ערכו ביקורים בו-זמנית באופן מעט תחרותי בבירות רוסיה ואוקראינה מדגישה את המשמעות העולמית של מלחמת אוקראינה. יפן וסין הן יריבות קשות במזרח אסיה. שתי המדינות מבינות כי מאבקן יושפע עמוקות מתוצאות הסכסוך באירופה.

אגרוף הצללים הזה בין סין ליפן על אוקראינה הוא חלק ממגמה רחבה יותר. היריבויות האסטרטגיות באירו אטלנטיק ובהודו-פסיפיק חופפות יותר ויותר זו לזו. מה שעולה הוא משהו שנראה יותר ויותר כמו מאבק גיאופוליטי אחד.[5]

למרות שרקמן נותר תומך נלהב של נרטיב ה'מלחמה ללא כל התגרות', הוא מסכם את הניתוח שסותר את עצמו באזהרה בוטה:

אבל הסכנה של גלישה לתוך הסכסוך העולמי רחוקה מלהסתיים. פרוץ המלחמה באירופה, יחד עם עליית המתחים במזרח אסיה - והקשר ההולך וגובר בין שני התיאטראות הללו - בעל הדים ברורים משנות ה-30 של המאה ה-20. על כל הצדדים מוטלת האחריות לוודא כי הפעם, יריבויות פנימיות באירופה ובאסיה לא יסתיימו בטרגדיה עולמית.[6]

כאשר האירועים שהובילו לפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022 ממוקמים בהקשר ההיסטורי והפוליטי ההכרחי, אין ספק שהמלחמה הייתה יוזמה של ארצות הברית ובעלות בריתה בנאט'ו. כל הניסיונות לאמידת 'האשמה' במלחמה על ידי התמקדות בשאלה 'מי ירה את הירייה הראשונה?' דורשות מסגרת זמן מוגבלת ביותר המבודדת פרק בודד מרצף אירועים ארוך בהרבה. כפי שהסביר טרוצקי בשנת 1934, 'אופי המלחמה לא נקבע על ידי האפיזודה הראשונית ('הפרה של הנייטרליות', 'פלישת האויב' וכו') אלא על ידי הכוחות המניעים העיקריים של המלחמה, על ידי כל התפתחותה ועל ידי ההשלכות שלבסוף היא מובילה.' [7]

בניגוד לסיפור האימה של 'מלחמה ללא כל התגרות', הפלישה בפברואר 2022 הייתה תוצאה של מכלול אירועים שמשתרעים לאחור לא רק עד להפיכה במהלך המאידן הממומנת על ידי ה-CIA ב-2014 - הפיכה שהפילה את ממשלתו הפרו-רוסית הנבחרת של ויקטור ינוקוביץ', אלא גם להרשאת מגמות לאומניות ריאקציוניות, הן בתוך אוקראינה והן ברוסיה, כתוצאה מהתפרקות ברית המועצות.

עם זאת, העובדה כי המלחמה יוזמה על ידי ארצות הברית ונאט'ו אינה מצדיקה את הפלישה הרוסית לאוקראינה, שלא לדבר על כך שעובדה זו לא מפחיתה האופי הריאקציוני שלה. אלו המגינים על הפלישה בטענה שהיא הייתה תגובה לגיטימית לאיום נאט'ו על גבולות רוסיה פשוט מתעלמים מהעובדה שפוטין הוא מנהיג של מדינה קפיטליסטית. ההגדרה של 'ביטחון לאומי' נקבעת שם על ידי האינטרסים הכלכליים של המעמד האוליגרכי, שעושרו מבוסס על פירוק ברית המועצות וגניבת הרכוש המולאם שלה.

כל החישובים השגויים והטעויות של פוטין, הן בפתיחת המלחמה והן בהעמדה לדין, משקפים את האינטרסים המעמדיים שהוא משרת. מטרת המלחמה היא לנטרל לחץ צבאי מצד המעצמות האימפריאליסטיות המערביות, ולשמור למעמד הקפיטליסטי הלאומי עמדה דומיננטית בניצול משאבי הטבע והתעסוקה בתוך גבולות רוסיה, ובמידה המרבית האפשרית, במדינות אזור הים השחור והמדינות השכנות של מרכז אסיה והטרנס קווקז.

אין שום דבר פרוגרסיבי, שלא לדבר על אנטי-אימפריאליסטי, במטרות אלה. כאשר פוטין מזכיר את מורשת הצאריזם, מוקיע את לנין, את הבולשביזם ואת מהפכת אוקטובר, הוא מעיד על האופי הריאקציוני ההיסטורי והפושט רגל מבחינה פוליטית של משטרו.

ללא קשר לסכסוך הנוכחי שלהם, המעמדות השליטים הפוסט-סובייטיים החדשים ברוסיה ובאוקראינה חולקים את אותן מקורות פליליים. פחות משלושה חודשים לפני פירוקה הרשמי של ברית המועצות, הסופר הזה, שנשא דברים ב-3 באוקטובר 1991 בפגישה פומבית שנערכה במועדון עובדים בקייב כנציג הוועד הבינלאומי, הזהיר מפני ההשלכות ההרסניות שינבעו מסדר היום הלאומני:

ברפובליקות, כל הלאומנים מכריזים שהפתרון לכל הבעיות טמון ביצירת מדינות 'עצמאיות' חדשות. הרשו לנו לשאול, ללא תלות במי? בהכרזת העצמאות ממוסקבה, הלאומנים אינם יכולים לעשות דבר מלבד להציב את כל ההחלטות החיוניות הנוגעות לעתידן של מדינותיהם החדשות בידי גרמניה, בריטניה, צרפת, יפן וארצות הברית. קרבצ'וק (מנהיג המפלגה הקומוניסטית האוקראינית ונשיאה העתידי של אוקראינה הפוסט-סובייטית) נוסע לוושינגטון ומתפתל בכיסאו כמו תלמיד בית ספר בזמן שהנשיא בוש מטיף לו. …

אם כן, באיזו דרך צריכים ללכת העובדים של ברית המועצות? מהי האלטרנטיבה? הפתרון היחיד שניתן למצוא הוא פתרון המבוסס על תוכנית האינטרנציונליזם המהפכני. החזרה לקפיטליזם, שלשמה ההסתה הלאומנית היא רק במסווה, יכולה להוביל רק לצורה חדשה של דיכוי. במקום שהלאומנים הסובייטיים ייגשו אל האימפריאליסטים כל אחד בנפרד בראש מורכן, כאשר הם מתחננים לנדבה וטובות הנאה, הפועלים הסובייטיים מכל הלאומים צריכים ליצור מערכת יחסים חדשה, המבוססת על העקרונות של שוויון חברתי אמיתי ודמוקרטיה, ועל בסיס זה לקחת על עצמם את ההגנה המהפכנית של כל מה שראוי לשמר בעקבות המורשת של 1917. …

בלב ליבה של תוכנית זו עומדת הפרספקטיבה של האינטרנציונליזם המהפכני. כל הבעיות שרודפות את העם הסובייטי כיום מקורן בנטישת תוכנית האינטרנציונליזם המהפכני.[8]

האזהרות של הוועדה הבינלאומית לפני כמעט 32 שנה זכו להצדקה טרגית. מעמד הפועלים של רוסיה ואוקראינה נגרר לעימות חזיתי. לפני שמונים שנה, הם נלחמו יחד, כדי להגן על מהפכת אוקטובר, ועל מנת לגרש את הצבא הנאצי מברית המועצות. כעת, כשהם פועלים על פי הוראות המשטרים הקפיטליסטיים, הם יורים והורגים אחד את השני.

הקריאה של הוועד הבינלאומי לאיחוד מעמד הפועלים הבינלאומי לא רק שרכשה דחיפות רבה יותר.  התנאים האובייקטיביים נוחים כעת בהרבה להתגייסותו על בסיס תוכנית האינטרנציונליזם הסוציאליסטי המהפכני. לצד המשבר המעמיק של האימפריאליזם האמריקאי והתגברות הסתירות הקפיטליסטיות העולמיות, חלה צמיחה עצומה של מעמד הפועלים הבינלאומי. משקלו הכלכלי ועוצמתו הפוטנציאלית הוגדלו במידה רבה על ידי הופעתם של מרכזים עירוניים מאסיביים, המאוכלסים בעשרות מיליוני עובדים, בארצות שבהן היה הפרולטריון עד העשור האחרון של המאה העשרים רק חלק קטן מהאוכלוסייה.

בעשור האחרון חלה הסלמה מתמדת של מאבק המעמדות. מאפיין בולט של מאבק המעמדות היה אופיו הבינלאומי. ההתקדמות המהפכנית בטכנולוגיית התקשורת ממיסה את המחסומים בין העובדים במדינות שונות. לא משנה היכן הוא מתחיל, הסכסוך החברתי בכל מדינה כמעט מיד רוכש קהל בינלאומי והופך לאירוע עולמי. אפילו המחסום עתיק היומין של השפה מתגבר על ידי יישום של תוכניות תרגום ותעתיק כי לגרום למסמכים ונאומים, ללא קשר לשפות שבהן הם נכתבו ודוברו, להיות קלים להבנה לקהל הגלובלי.

ההתקדמות בטכנולוגיה מאפשרת תגובה מהפכנית עולמית לבעיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות העומדות בפני מעמד הפועלים בכל המדינות. הנטישה הפתאומית של סין ממדיניות Zero-COVID שלה בסוף 2022, שהובילה ליותר ממיליון מקרי מוות בתוך פחות מחודשיים, הוכיחה את חוסר היכולת לתכנן פתרון לאומי למשבר עולמי. אמת בסיסית זו נחבטת במציאות של המשבר החברתי המעמיק.

המלחמה באוקראינה והעלייה המסיבית בתקציבים צבאיים קיבלו מעין צורה של מלחמה נגד התנאים הסוציאליים של העובדים בכל מדינה. האינפלציה, האבטלה והקיצוץ בתקציבים לשירותי הרווחה עוררו עלייה בפעילות השביתה ברחבי העולם. מאבקים חברתיים גדולים פרצו בכל יבשת.

על אף ההבדלים הקיימים בין המדינות, ישנם מאפיינים משותפים מסוימים שמתבטאים בתנאים הפוליטיים העומדים בפני מעמד הפועלים בכל המדינות. לא משנה עד כמה מוגבלות הדרישות של העובדים, הם מתמודדים עם התנגדות מרה מצד המעסיקים והמדינה.

בתדירות ובעוצמה הולכים וגדלים, המדינה הקפיטליסטית מקבלת על עצמה הנהגה ישירה, בשם המעמד השליט, ומנהלת את המלחמה נגד מעמד הפועלים. במדינות השונות מאוד בהתפתחותן הכלכלית כמו סרי לנקה וצרפת, מעמד הפועלים נלחם באויבו המרכזי שהוא מנהיג המדינה - בסרי לנקה, מדובר בנשיא רניל ויקרמסינגהה, ובצרפת, בנשיא עמנואל מקרון. למרות השימוש בניסוחים דמוקרטיים בכל פעם שנוח להם מבחינה פוליטית, החלטותיהם, בהסתמך על המשטרה ועל הצבא לאכיפתם, נוקטות אופי דיקטטורי בוטה. ההתמוטטות האוניברסלית הנוכחית של הדמוקרטיה הבורגנית מאשרת את הניתוח של לנין: 'התגובה הפוליטית לאורך כל הדרך היא תכונה אופיינית לאימפריאליזם'.[9]

מסיבה זו, ההיגיון העומד מאחורי המאבק המעמדי מקבל אופי של מאבק פוליטי נגד המדינה ומעורר את הצורך בפיתוח גופים עצמאיים של כוח הפועלים. הקריאה של החלק הסרי לנקי ב- International Committee for the convening of a Socialist and Democratic Congress of Workers and Rural Poor, והדרישה שהעלתה המחלקה הצרפתית של ה-ICFI להפלת ממשלת מקרון, הן שתיהן תגובות הכרחיות לסכסוך המתגבר בין מעמד הפועלים למדינה הקפיטליסטית.

הלקח הבסיסי של המאה העשרים הוא שהמאבק נגד המלחמה האימפריאליסטית יכול להתנהל בהצלחה רק באמצעות התגייסות פוליטית של מעמד הפועלים על בסיס תוכנית אנטי-קפיטליסטית וסוציאליסטית ללא פשרות. כל ההצעות להתנגדות למלחמה, המתעלמות ומטייחות את הסיבות למלחמה – המושרשות במערכת הלאום ובמערכת הרווח הקפיטליסטית – נידונות לכישלון.

המכשול הגדול לגיוס מעמד הפועלים הוא ההשפעה הפוליטית שנשמרה על ידי הבירוקרטיות הפרו-קפיטליסטיות באיגודים המקצועיים, העבודה הריאקציונית והמפלגות הסוציאליסטיות המזויפות, ומערך רחב של ארגוני פסאודו-שמאל השייכים למעמד הביניים האמיד. התגברות על השפעתם החתרנית נחוצה.

הוועד הבינלאומי עשה התקדמות משמעותית בפיתוח מנהיגות מהפכנית חלופית במעמד הפועלים. איגוד העובדים הבינלאומי של חברי השורה (The International Workers Alliance of Rank-and-File Committees (IWA-RFC) הוא הפרספקטיבה הספציפית שמקדם טרוצקי בתוכנית המעבר (Transitional Program) להקמת התאגדויות עובדים. הוא קרא לחלקים של האינטרנציונל הרביעי 'ליצור בכל דרך אפשרית ארגונים מיליטנטיים עצמאיים התואמים יותר למשימות המאבק ההמוני נגד החברה הבורגנית; ובמידת הצורך, לא להירתע אפילו לנוכח ניתוק ישיר עם המנגנון השמרני של האיגודים המקצועיים'.

יתר על כן, הדחף שנתן הוועד הבינלאומי לפיתוח ה-IWA-RFC מבוסס על ניתוחו של טרוצקי בהקשר לגורלם של האיגודים המקצועיים בתקופת האימפריאליזם. בכתב יד שלא הושלם שנמצא על שולחנו של טרוצקי לאחר הירצחו, הוא כתב: 'יש מאפיין משותף אחד בהתפתחות, או יותר נכון הניוון, של ארגוני האיגודים המקצועיים המודרניים בעולם כולו: זה החיבור ההדוק שלהם עם כוח המדינה'.

לכן היה צורך 'לגייס את ההמונים, לא רק נגד הבורגנות, אלא גם נגד המשטר הטוטליטרי בתוך האיגודים המקצועיים עצמם ונגד המנהיגים האוכפים את המשטר הזה'.[11]

כאשר סוכני השמאל הזעיר-בורגני של המעמד השליט מגנים את ה-ICFI על התנגדותם לאיגודים, מה שהם באמת תוקפים הוא סירובו של הוועד הבינלאומי לקבל את הכפיפות של מעמד הפועלים לדיקטטורה של הפרו-אימפריאליסטים וביורוקרטיות העבודה התאגידיות. רחוק מלהימנע ממאבקי העובדים שנותרו בין כותלי הכלא המאוישים על ידי שומרי AFL-CIO בארצות הברית, IG Metall בגרמניה, CGT בצרפת ומקבילותיהם בכל העולם, IWA- RFC מעורב באינספור מאבקים בתוך האיגודים המקצועיים, עושה כל שביכולתו כדי לעודד ולחזק את המרד נגד המנגנון הבירוקרטי.
5,000 הקולות שעובדי רכב נתנו באוקטובר 2022 לוויל להמן, המועמד הסוציאליסטי לנשיאות ה-UAW, שרץ בתוכנית שקראה לביסוס שליטת עובדים בתעשיית הרכב ולמחיקת מנגנון האיגוד, מעידים על ההשפעה הגוברת והפוטנציאל הארגוני והפוליטי של IWA-RFC.

איגוד העובדים הבינלאומי של חברי השורה (International Workers Alliance of Rank-and-File Committees) יוצר רשת עולמית כדי לסייע בפיתוח אסטרטגיה גלובלית ותיאום טקטי של מאבק המעמדות נגד כוח תאגידי ושלטון קפיטליסטי. מטרתו אינה להפעיל לחץ על הביורוקרטיות הריאקציוניות ולתקן אותן, אלא להעביר את כל קבלת ההחלטות לחברי השורה.

הנוער והסטודנטים הבינלאומיים לשוויון חברתי (IYSSE) מרחיבים את עבודתם כדי לחנך צעירים כמרקסיסטים. בנוסף, הם עוזרים להבין את המאבק שמנהלים טרוצקי והאינטרנציונל הרביעי נגד הסטליניזם וכל צורות האופורטוניזם הלאומי. הם פונים למעמד הפועלים על מנת לכוון את האנרגיה חסרת הגבולות שלהם למאבק לבניית המפלגה העולמית של המהפכה הסוציאליסטית.

אתר האינטרנט העולמי הסוציאליסטי, אשר חוגג כיום 25 שנות פרסום יומי, מפתח ללא הרף את עומק והיקף הסיקור הפוליטי שלו וניתוח של מאבק המעמדות, ועל בסיס העבודה התיאורטית החיונית הזו, מרחיב את השפעת הטרוצקיזם במאבקיו של מעמד הפועלים הבינלאומי.

עצרת האחד במאי תתבסס על הישגים אלה ותקדיש את יום האחדות ההיסטורי של מעמד הפועלים לקידום המאבק נגד המלחמה והעברת השלטון למעמד הפועלים ובניית הסוציאליזם ברחבי העולם.