ההתקוממות העממית הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל התרחשה ב-26 במרץ, כאשר מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות במחאה על תוכניותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לסירוס מערכת המשפט. מדובר בזרוע היחידה של המדינה שהקואליציה של נתניהו המורכבת מפשיסטים ומפלגות דתיות חרדיות לא שולטת בה.

התקוממות הגיעה לשיאה עם השביתה הכוללת שהגיעה יום למחרת, עם השבתת הפעילות הממשלתית בישראל ובחו'ל, השבתת החינוך, הבריאות, שירותים ציבוריים, והתחבורה והתעשיות הגדולות.

ההפיכה השיפוטית של נתניהו קשורה לאג'נדה רחבה יותר שמתקשרת לחיזוק העליונות היהודית, שלטון אפרטהייד ולתפילה היהודית במסגד אל-אקצא. בנוסף, מדובר בחזרה לאחור של הצעדים שכבר הוגבלו נגד אפליה באמצעות שינויים גורפים במערכת המשפט הישראלית והגברת הדיכוי המשטרתי והצבאי נגד הפלסטינים והפועלים היהודים והפלסטינים כאחד. הפיכה זו כרוכה במחיקה של מה שנותר מהשירותים הציבוריים של ישראל והעברות מאסיביות לבתי הספר והמדרשות הדתיים.

תוכנית כזו פירושה ביטול ההגבלות המעטות על כוח הממשלה.

היקף האופוזיציה, שהואץ כאשר נתניהו פיטר את שר הביטחון שלו, יואב גלנט, הוביל להקפאה זמנית של תוכניות החקיקה. יואב גלנט הזהיר כי התוכנית לצמצם את סמכויותיו של בית המשפט העליון מפצלת את צבא ההגנה לישראל ומהווה איום על ביטחונה של ישראל.

זה קרה לאחר שלושה חודשים של הפגנות במוצאי שבת המונעות מחשש מוצדק מפני דיקטטורה של הציונים הדתיים והמתנחלים הקיצוניים וכעס על השחיתות של נתניהו, שעומד כעת לדין. תנועת המחאה מונעת על ידי אי-שוויון חברתי עצום, בתנאים בהם שכר הדירה ויוקר המחייה ממשיכים לעלות, ובמדינה שבה כ-20% מ-9.3 מיליון תושביה חיים בעוני, ורק לקומץ משפחות יש עושר רב. בנוסף, תנועת המחאה מונעת גם על ידי ההשפעה של המגפה העולמית והמשבר הקפיטליסטי הרחב יותר, שמניעים גלי שביתה של מיליונים ברחבי העולם. בנוסף, היא באה גם בעקבות ההתנגדות למתקפה דמוית הפוגרום של מתנחלים על פלסטינים בחווארה בפברואר האחרון.

מדובר במשבר הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל בת 75 השנים, כאשר נתניהו ואחרים הודו כי המדינה נמצאת על סף 'מלחמת אזרחים'. ההפגנות השבועיות נמשכו, גם לאחר שנתניהו חזר בו בנוגע לפיטוריו של גלנט. סקרים חוזרים ונשנים הראו כי ההצבעה למפלגת הליכוד של נתניהו תקרוס אם יתקיימו כעת בחירות. על פי הסקרים, נתניהו יזכה ב-20 מנדטים בלבד, לעומת 32 היום, ובגוש הקואליציה שלו יתקבלו 50 מנדטים, לעומת 64. שר הביטחון לשעבר בני גנץ וראש מפלגת המחנה הממלכתי יזכה בכ-30 מנדטים, מה שיאפשר לו להקים ממשלת קואליציה.

אבל נתניהו בכל זאת דוחק קדימה. הפסקת החקיקה שלו באה עם ויתור לימין הקיצוני: הקמת משמר לאומי חדש בשליטתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ויושב ראש מפלגת עוצמה יהודית הפשיסטית. אותם כוחות המופעלים נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים יופעלו כעת גם נגד אזרחי ישראל הפלסטינים ופועלים יהודים ובני נוער.

ביום חמישי בערב התכנסו בירושלים עשרות אלפי מפגינים פרו-ממשלתיים במה שפורסם כ'הפגנת המיליון', בתמיכה בתוכניות הממשלה ובדרישה כי ההפיכה המשפטית תימשך. המפגינים קראו 'אנחנו לא רוצים פשרה', ו'פטרו את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהראב מיארה!'. דמויות בולטות בקואליציה, בהן שר המשפטים וחבר הליכוד יריב לוין, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מהציונות הדתית הפשיסטית, בן גביר וחברו לציונות הדתית שמחה רוטמן, עלו לבמה.

עיתון 'הארץ' דיווח כי תנועת המחאה הישראלית נגד הרפורמה הגיבה להפגנת הימין באומרה כי 'מהערב המסכה הוסרה וישראל נמצאת על סף דיקטטורה', והתחייבה להמשיך בהפגנות. הם הוסיפו ואמרו ש'רק הצבעה אחת מפרידה בנינו לבין דיקטטורה משיחית מסוכנת', ואמר כי שיחות בהן נכנסו מפלגות האופוזיציה, בתיווכו של נשיא ישראל, הרצוג, הוכחו 'כתרגיל הונאה'.

הכנסת, שתתכנס מחדש ביום ראשון לאחר הפסקה של חודש, צפויה להעביר חקיקה שתאפשר לממשלה לשלוט במינויים לבית המשפט העליון. גנץ אמר כי השיחות במעון הנשיא 'לא הראו התקדמות באף אחד מהנושאים - במיוחד בנושא הוועדה למינוי שופטים'.

לאורך כל הדרך ביקשו גנץ וראשי אופוזיציה נוספים, בהם ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד ואלופים וראשי ביטחון ומודיעין לשעבר, להגביל את ההפגנות לדרישות מעורפלות לסיום ההפיכה השיפוטית. הם סירבו אפילו לקרוא לבחירות חדשות.

על פי דיווחים שהודלפו מהמודיעין האמריקני, יתרה מכך, פדרציית האיגוד המקצועי של התאגידים - ההסתדרות, הודיעה על השביתה ההמונית ב-27 במארס רק לאחר שיחה עם נתניהו. בנוסף הודגש כי הדבר למעשה יעניק לו כוח מיקוח עם שותפיו לקואליציה, ושיהיה ניתן לבטל את השביתה מהרגע שנתניהו יודיע על השהיית החקיקה.

בדומה לנתניהו, מנהיגים אלה, המחויבים לפרויקט הציוני של הרחבת ההתנחלויות, סיפוח השטחים הכבושים והעליונות היהודית, התנגדו לכל הניסיונות לגייס תמיכה בקרב ערביי ישראל והאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים. ניסיונות ראשונים לכלול את הפלסטינים לא זכו להתייחסות ודגלי פלסטין נשללו. במקום זאת, ההפגנות הוטבעו בים של דגלי ישראל כחולים ולבנים, אשר סופקו ושולמו על ידי המארגנים והופצו מדי שבוע, בנוסף לכרזות הביתיות שהיו מאפיין של ההפגנות הקודמות. כוונתם הייתה לשלוח אות לבורגנות ולתומכיה הבינלאומיים של ישראל בארה'ב ובאירופה שלא מדובר בתנועת 'שמאל', פרו-פלסטינית או אנטי-ציונית.

מנהיגים ציונים אלה גנבו את הסמל המסורתי של מחאות הימין, כולל מצעד יום ירושלים השנתי הידוע לשמצה, לציון כיבוש מזרח ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים שהתרחשה ביוני 1967. הימין הקיצוני והדתיים הישראלים חוגגים את היום הזה, אשר חל ב-18 במאי השנה, בצעדה דרך שער שכם והעיר העתיקה כשהם נושאים דגלי ישראל וקוראים קריאות גזעניות על התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים.

גנץ ושות' הם פוליטיקאים ימניים המייצגים את מעסיקי ההיי-טק בישראל ואת השכבות החברתיות האמידות ביותר. בהבדל קטן במדיניותם מנתניהו, הם חוששים שתפיסת כוח של ראש ממשלה מוכה שערוריות ומואשם, הכפוף לכוחות הפשיסטיים, תסכן את יציבות השלטון הקפיטליסטי והמדינה הציונית. מטרתם היא ליצור ממשלת אחדות לאומית שתדחה את הפשיסטים. יתרה מכך, יש להם את הגיבוי של ממשל ביידן אשר 'מודאג' מכך שקבלן המשנה האזורי שלו יעורר התקוממות פלסטינית שעלולה לזרום לישראל ולשכנותיה ובכך לסכן את המלחמה הסמויה נגד איראן ובעלות בריתה באזור, המהווה מרכיב חיוני בתוכניות הרחבות יותר של וושינגטון למלחמה עם רוסיה וסין.

מנהיגי המרכז שכביכול שולטים כיום בתנועת המחאה אינם מציעים שום דרך קדימה לעובדים ישראלים או פלסטינים, והם מוסרים את היוזמה בחזרה לנתניהו ולתומכיו הפשיסטיים. המאבק בהפיכה המשפטית של נתניהו מתרחש כאשר עובדים נאבקים במנהיגיהם הקפיטליסטיים בכל רחבי העולם, כולל בגדה המערבית הכבושה, שבה מזה כחודשיים המורים שובתים. זהו חלק ממאבק בינלאומי רחב יותר שמאפייניו, יהיו ההבדלים המקומיים אשר יהיו, דומים במידה רבה: התנגדות למלחמה, לדיקטטורה ולמצוקה כלכלית.

המשימה המרכזית היא לקיחת המשימה הקשה של איחוד מעמד הפועלים, היהודי והפלסטיני כאחד, ללא תלות בהנהגתם המסורתית וביחד עם הפועלים להילחם בכל האזורים ובמרכזים האימפריאליסטיים העיקריים, נגד מקור המלחמה, הדיקטטורה והעוני - הקפיטליזם, ולארגן מחדש את הכלכלה העולמית על בסיס סוציאליסטי. זוהי נקודת המבט של ה״המהפכה המתמדת״ שהוועד הבינלאומי של האינטרנציונל הרביעי נלחם עבורה.