יום השנה ה-75 להקמת מדינת ישראל יתקיים ב-14 במאי. הוא צוין רשמית בישראל ב-25 באפריל, על פי הלוח העברי, לאחר יום הזיכרון השנתי לזכר אלה שלחמו ומתו במלחמה שגרמה להקמת המדינה ובמלחמות שבאו אחריה, וכן אלה בשירות המדינה.
יום השנה הרשמי היה מאורע מושתק. הוא נערך על רקע ההתפרצות הגדולה ביותר של מחאות המוניות של אזרחים יהודים בהיסטוריה של המדינה נגד תוכניות לרסן את סמכויותיו של בית המשפט העליון בהפיכה חוקתית של ממשלת הליכוד של ראש הממשלה בנימין נתניהו, המורכבת ממפלגות של מתנחלים, דתיים ופשיסטיים. היקף ההתנגדות לממשלת הימין הקיצונית ביותר בהיסטוריה של ישראל הוביל לאזהרות חוזרות ונשנות של מלחמת אזרחים, המאיימת על הישרדותה של המדינה. הדבר מלווה בהצתה מכוונת של קדחת המלחמה של נתניהו, המכוונת נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים, אזרחי ישראל הערבים ומדינות שכנות, מעל לכל איראן וסוריה, התומכות בכמה פלגים מיליטנטיים פלסטינים המתנגדים לישראל.
מאז שנתניהו וגוש הימין הקיצוני נכנסו לתפקידם בדצמבר האחרון, ממשלתו החלה לבסס את כוחה על חשבון מערכת המשפט כדי להקל על דיכוי מחלוקת חברתית ופוליטית. ממשלה זו מבקשת לסלול את הדרך לסיפוח קבוע של חלק ניכר מהגדה המערבית הכבושה וכן לסלול את הדרך להתערבויות צבאיות עקובות מדם לא רק נגד הפלסטינים אלא גם באיראן ובעלות בריתה. הקואליציה של נתניהו מתכננת גם לפסול חברי כנסת פלסטינים מלכהן בכנסת ולאסור על מפלגותיהם לעמוד בבחירות, ובכך לשלול לצמיתות 20% מאזרחי ישראל.
דבר זה יעזור לביסוס השינויים החוקתיים בסגנון האפרטהייד, שבמרכזם חוק היסוד של מדינת ישראל משנת 2018, חוק הלאום, המעגן את העליונות היהודית כבסיס המשפטי של המדינה. החוק קובע כי 'מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי'. הוא מצהיר על תמיכה בסיפוח הקבע של כל ירושלים 'השלמה והמאוחדת' כבירת ישראל ותומך בבנייה בהתנחלויות כ'ערך לאומי'. דבר זה, כמו כן גם הסרת השפה הערבית כשפה הרשמית של המדינה, מקצים מעמד מדרגה שנייה לאזרחים הערבים של ישראל, כפי שהעידו ארגוני זכויות אדם רבים.
ההתנגדות הרשמית למהלכים אלה מובלת על ידי קבוצה נפרדת של מפלגות בורגניות ציוניות, שחילוקי הדעות שלהן עם נתניהו משקפים חשש שהוא מסכן את האינטרסים של המדינה. הם מתנגדים ללא לאות לכל קשר בין האיום הפשיסטי המתהווה בישראל לבין התנגדות לדיכוי הפלסטינים והערבים הישראלים. אם ניתן למצוא דרך להתנגד לסכנת הדיקטטורה והמלחמה שתתפשט מעבר לישראל-פלסטין, הרי שזהו הנושא המרכזי שיש להתייחס אליו.
אילו קיבלה ישראל את לוח השנה הגרגוריאני, יום השנה היה מתקיים יום לפני יום הנכבה, ומציין את 'האסון' שסבלו הפלסטינים ואת העקירה של רוב העם הפלסטיני לפני הקמת מדינת ישראל ואחריה. רק על ידי בחינת היחס בין שני האירועים הללו יכולים הפועלים, יהודים וערבים כאחד, לגבש תגובה פוליטית למצב הנואש והטראגי שאליו הכניסה הציונות את שניהם.
הקמת מדינת ישראל
המשבר המתחולל בישראל הוא תוצר של סתירות עמוקות, פוליטיות ואידאולוגיות, בתוך המדינה הציונית. הוא ניזון מהחלוקה הגוברת בין מעמד הפועלים לאליטה השלטת באחת המדינות הכי לא שוויוניות בעולם. יסודה של ישראל מקורו באסון שפקד את יהודי אירופה בשנות השלושים והארבעים, שהגיע לשיאו בהשמדת שישה מיליון יהודים בשואה הנאצית בעקבות תבוסת מעמד הפועלים האירופי על ידי הפאשיזם.
כפי שהוסבר בפרספקטיבה של WSWS על ידי ביל ואן אוקן (Bill Van Auken) בשנת 1998 לציון 50 שנה להקמתה של ישראל:
בתוך הולדתה והתפתחותה של ישראל מתרכזות הסתירות הגדולות והבלתי פתורות של המאה ה-20. מקורו המהותי נעוץ באחד הפשעים הגדולים ביותר של ההיסטוריה נגד האנושות, השואה הנאצית. השמדת שישה מיליון יהודי אירופה הייתה, בתורו, המחיר הנורא ששולם על המשבר של תנועת הפועלים שהביא הניוון הסטליניסטי של ברית המועצות והאינטרנציונל הקומוניסטי. פשעי הסטליניזם ושליטתו על תנועת הפועלים מנעו ממעמד הפועלים לשים קץ למערכת הקפיטליסטית רווית המשברים, שמצאה בפשיזם את קו ההגנה האחרון שלה.
תבוסות מעמד הפועלים, פשעי הסטליניזם וזוועות השואה יצרו את התנאים ההיסטוריים להקמת ישראל ואת ניסיונה המוצלח במידה רבה של התנועה הציונית, בסיוע האימפריאליזם האמריקאי והסטליניזם, להשוות את הציונות עם יהדות העולם. זו הייתה תנועה ומדינה שנוסדה בסופו של דבר על רפיון ידיים וייאוש. הבגידות של הסטליניזם יצרו התפכחות מהאלטרנטיבה הסוציאליסטית שמשכה כה חזק אנשים עובדים יהודים בכל רחבי העולם.פשעי הפאשיזם הגרמני הוצגו כהוכחה האולטימטיבית לכך שאי אפשר לנצח את האנטישמיות באירופה או בכל מקום אחר. התשובה של הציונות הייתה להשיג מדינה וצבא ולהכות את המדכאים ההיסטוריים של העם היהודי במגרש שלהם…
מאמציהם היו מוצלחים, שכן האוכלוסייה היהודית חסרת המדינה וחסרת הבית של אירופה, ששרדה, הופנתה לפלסטין מסיבות גיאופוליטיות ברורות.וושינגטון, שסגרה את גבולות ארה'ב בפני יהודים שנמלטו מהדיכוי הנאצי, ראתה בעלייתה של המדינה היהודית במזרח התיכון כלי להבעת ההגמוניה שלה באזור על חשבון המעצמות הקולוניאליות הישנות, בריטניה וצרפת.
הקמתה של ישראל כמדינה יהודית התאפשרה רק על ידי מעורבות של עם שחיפש מקלט מפני רדיפות ואכזריות בפשע גדול - גירוש בכפייה של כמעט מיליון פלסטינים ותפיסת אדמתם במסע טיהור אתני אכזרי.
המיתוסים המייסדים של הציונות כוללים את הטענה שהיהודים חזרו ל'ארץ המובטחת' המקראית שלהם, שממנה גורשו לפני 2,000 שנה, וכי הקמת מדינה קפיטליסטית יהודית תספק 'ארץ ללא עם לעם ללא ארץ'.
טענה זו הייתה שקר שקוף אך הכרחי מבחינה פוליטית.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הציע האו'ם החדש שהוקם, יורש חבר הלאומים שהעניק 'מנדט' של 25 שנים לבריטניה ב-1922 לשלוט על פלסטין לקראת העצמאות, את חלוקת פלסטין - שהוקטנה בגודלה לאחר שבריטניה הקימה את מה שכיום הוא ירדן - לשתי מדינות נפרדות ולא רציפות של ערבים ויהודים, כאשר ירושלים נמצאת תחת שליטה בינלאומית. ההצעה הריאקציונית, שמעולם לא אושררה, הציתה את פרוץ מלחמת האזרחים בין יהודים לפלסטינים ואת המלחמה הערבית-ישראלית ב-1948 שכללה את מצרים, ירדן, עיראק ומדינות ערביות אחרות. האירוע האחרון בא בעקבות ההכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי, לאחר תום המנדט הבריטי. ישראל הייתה אמורה להשתלט על יותר משליש שטח ממה שנדרש במסגרת תוכנית החלוקה. הפלסטינים גורשו ברובם.
עם הקמתה של מדינת ישראל היוו היהודים רק שליש מאוכלוסיית פלסטין המנדטורית, עם 1,157,000 מוסלמים פלסטינים, 146,000 נוצרים ו-580,000 יהודים. שנתיים לאחר מכן, רק כ-200,000 פלסטינים נותרו במה שהפך לישראל. הם נשארו תחת שלטון צבאי עד 1966.
כמה אלפי פלסטינים נהרגו, ולפחות 700,000 גורשו או ברחו, והפכו לפליטים במדינות שכנות, שם מצאו מקלט במחנות אוהלים מאולתרים. קיימים לפחות 31 מעשי טבח מאומתים. דיווחים על מעשי זוועה כוללים את אלה בכפר דווימה, שבו כוחות ישראליים הרגו ילדים על ידי 'ריסוק גולגולותיהם במקלות', ואת סאליחה, שם חיילים הוציאו להורג בין 60 ל-80 תושבים על ידי הובלתם לתוך בניין ולאחר מכן פוצצו אותו.
על אותם פלסטינים שגורשו, יחד עם צאצאיהם, נאסר לשוב לישראל. בתיהם ורכושם הוחרמו על ידי מדינת ישראל. מאז ישראל סירבה להכיר בנכבה ובטיהור האתני שלה או לקבל את זכות השיבה של הפלסטינים, כפי שהיא מעוגנת בחוק הבינלאומי ובהחלטה 194 של האו'ם שהתקבלה ב-1948 במהלך המלחמה הערבית-ישראלית.
לעומת זאת, חוק השבות משנת 1950 וחוק האזרחות משנת 1952 העניקו לכל יהודי את הזכות לאזרחות מיידית עם הגעתו לישראל. בשלוש השנים שלאחר המלחמה היגרו כמיליון יהודים, חלקם מחורבות אירופה אך בעיקר מהמזרח התיכון וצפון אפריקה.
חברה אנטי-דמוקרטית אורגנית
מאז הקמתה, ישראל, הבנויה על דיכוי בכוח של הפלסטינים והנמצאת במלחמה עם שכנותיה, ישראל לא הייתה מסוגלת באופן טבעי לפתח חברה דמוקרטית אמיתית. היא התגלתה כמדינה צבאית המוקפת בשכנים עוינים ומבוססת על שמירה על אקסקלוסיביות דתית. היא פיתחה במהירות יכולות גרעיניות, והפכה לחיל המצב הממומן בכבדות של האימפריאליזם האמריקאי, כשהצבא משמש כעמוד התווך המרכזי של החברה.
ככל ש'הצלחותיה' הצבאיות והפוליטיות של ישראל גדולות יותר, כך בטוח יותר מסלולה הימני והאנטי-דמוקרטי. לאחר שנחשבה על ידי רבים כאנדרדוג אמיץ וכבית לאוכלוסייה שסבלה מעוולות היסטוריות נוראות, ישראל הייתה אמורה להפוך לכוח הצבאי המוביל ולכוח הגרעיני היחיד באזור.
בשנת 1967, בתמיכת ארצות הברית, פלשה ישראל למצרים, לסוריה ולירדן, כבשה את הגדה המערבית של נהר הירדן, מזרח ירושלים, רמת הגולן ורצועת עזה ויצרה סבב חדש של פליטים. הדבר יצר את התנאים שבהם השתלטו יאסר ערפאת וקבוצת פת'ח, המחויבים לתוכנית מאבק מזוין, על הארגון לשחרור פלסטין, מה שהוביל למאבק צבאי בלתי שוויוני בין ישראל לפלסטינים.
הנוף הפוליטי של ישראל השתנה, יחד עם החיים הכלכליים והחברתיים.
המלחמה ובניית ההתנחלויות בישרו את המעבר למדיניות התפשטותית של 'ישראל השלמה', כאשר הימין המתחדש דרש שהשטחים הכבושים החדשים יובאו לריבונות ישראלית כאדמות התנ'ך של שומרון ויהודה, שהובטחו על ידי אלוהים לעם היהודי. דבר זה הצריך המשך טיהור אתני של הפלסטינים ושל ההתיישבות היהודית בסגנון קולוניאלי.
מהלכים אלה הובילו להתפרצות מתמדת של מלחמות, כולל מלחמת יום הכיפורים ב-1973, תוקפנות צבאית נגד סוריה, לבנון ואיראן ותקיפות חוזרות ונשנות על הפלסטינים חסרי ההגנה והעניים בשטחים הכבושים, שיצרו גלים חדשים של פליטים ולאנשים שנעקרו מבתיהם.
המפלגות החרדיות בישראל, במיוחד בהקשר של גלי הגירה תקופתיים של יהודים, הפכו לכוח רב עוצמה, כפו את ההלכה היהודית באזורים שנחשבו בעבר חילוניים, וקבעו את הקמת הממשלות שהפכו לימניות יותר ויותר. הקונפליקט בין יהודים חילונים לחרדים הפך למאפיין של חיי חברה בכל תחום.
זה מה שיצר את הבסיס להופעתן של המגמות הפשיסטיות בתוך הממסד הפוליטי והצבאי. כפי שהסביר אתר האינטרנט העולמי הסוציאליסטי(World Socialist Web Site), 'אלה הם הכוחות שמכתיבים כעת את מדיניות הממשלה ומאיימים לא רק על הפלסטינים אלא על רוב הישראלים בדיכוי אכזרי'.
העשורים שחלפו מאז שנות ה-70 הובילו גם לגדילה יוצאת דופן של עושר חברתי כלפי מעלה ולעלייה של עוני מייאש. עד 2010, כ-20 משפחות ישראליות שלטו בכמחצית משוק המניות הישראלי והחזיקו באחת מארבע חברות ישראליות. עשר קבוצות עסקים, שרובן בבעלות משפחות עשירות,שלטו ב-30% משווי השוק של חברות ציבוריות. ישראל מתגאה ב-71 מיליארדרים אמריקאים, 6.7 לכל מיליון תושבים, מהגבוהים בעולם לנפש,אם כי לא כולם גרים שם.
בקוטב השני, ישראל מדורגת היום במקום השני רק אחרי ארצות הברית כבלתי שוויונית ביותר בין המדינות של הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). זהו שיעור העוני השלישי בגובהו ב-OECD, אחרי בולגריה וקוסטה ריקה. שיעור העוני שלה כמעט כפול מהממוצע ב-OECD.העוני משפיע כיום על יותר מ-27% מכלל הישראלים ויותר משליש מהילדים, ויותר מ-10% (312,000 משפחות) המתמודדות עם חוסר ביטחון חמור במזון. הדבר גרם למחאות המוניות ב-2011 בעקבות האביב הערבי – החלוץ לתסיסה הפוליטית שפרצה עכשיו נגד הרפורמה השיפוטית של נתניהו.
ההבטחה הכוזבת של אוסלו, אש'ף והרשות הפלסטינית
המאפיין המתמיד של החיים הישראליים היה היחס הגרוטסקי כלפי הפלסטינים. שום מהלך רשמי לסיום הסכסוך לא שינה את המציאות הפוליטית.הסכמי אוסלו המתועדים היטב ב-1993 הביאו לסיומה של כמעט שש שנות האינתיפאדה הפלסטינית נגד הכיבוש הישראלי. אבל תנאיו, שנקבעו על ידי ישראל, הציבו מלכודת לפלסטינים. הם הציעו תעתוע של 'פתרון שתי המדינות', שכלל למעשה מדינה פלסטינית מפוצלת ולא רציפה לצד ישראל. בתמורה הסכימו ערפאת ואש'ף להכיר בישראל, להבטיח את ביטחונה ולהתנער מהמאבק המזוין לשחרור פלסטין.
תוך התעלמות מהנכבה, זכות השיבה, מעמדה של ירושלים כבירת ישות פלסטינית ועתידן של ההתנחלויות הציוניות, הקימה אוסלו את הרשות הפלסטינית. לממשלה הסמלית בהמתנה לא הייתה שליטה על גבולותיה. עם זאת, הייתה לה סמכות שיפוט מלאה לכאורה על עזה ורק 18% מהגדה המערבית (שטח A), וסמכות שיפוט משותפת עם ישראל מעל 22 אחוז (אזור B). שישים אחוזים מהגדה המערבית (אזור C), ביתם של רוב ההתנחלויות, נותרו תחת שליטה צבאית ישראלית.
תפקידו המרכזי היה לפקח על ההתנגדות הפלסטינית לישראל, וראש הממשלה יצחק רבין בירך על כך שהרשות הפלסטינית 'לא תאפשר ערעור לבית המשפט העליון ותמנע מהאגודה הישראלית לזכויות האזרח לבקר את התנאים שם על ידי מניעת גישה לאזור'.
אפילו הקריקטורה הזו של מדינה הייתה אימה לאריאל שרון, בנימין נתניהו ומפלגת הליכוד שלהם. הם הריעו את ההמונים שהתרוצצו על דמו של רבין, ימים ספורים לפני שהוא נרצח על ידי קנאי ישראלי ימני בנובמבר 1995.
בקמפ דייוויד בקיץ 2000 הבהיר ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה, אהוד ברק, כי הצעת נסיגה מחלקים מהגדה המערבית ומעזה תשאיר לפלסטינים רק 15 אחוזים מפלסטין המקורית. ערפאת סירב לחתום, ו'תהליך השלום' הגיע לסיומו. דוגמה לכך הייתה ביקורו הפרובוקטיבי של שרון במסגד אל-אקצא/מתחם הר הבית והתפרצות האינתיפאדה השנייה.
לאחר מכן, כל המפלגות הציוניות הציגו מדיניות שמטרתה להתמודד עם 'הבעיה הדמוגרפית' ולהרחיב את השליטה בגדה המערבית.
כיום, יש בערך מספר שווה של יהודים ישראלים ופלסטינים החיים בישראל-פלסטין, כאשר הפלסטינים צפויים בקרוב להיות הרוב. אם מדינת ישראל הייתה נמדדת על פי המציאות של האוכלוסייה שאת גורלה היא קובעת, היא הייתה כוללת לא רק את 9.3 מיליון ישראלים החיים בגבולותיה המוכרים הבינלאומית לפני 1967, שמתוכם 2 מיליון הם פלסטינים, אלא גם את 5.4 מיליון הפלסטינים שחיין בשטחים הפלסטיניים הכבושים שנכבשו במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ושחיים תחת שלטון צבאי ישראלי.
כך, בקרוב, הדמוגרפיה וההתשה יובילו לאזור/מדינה טריטוריאלית עם רוב מוסלמי ומיעוט יהודי. התשובה היחידה של הציונות למה שהיא רואה כאיום קיומי היא מלחמה וטיהור אתני. בדצמבר 2002 הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, כי יש לגרש את הפלסטינים מהשטחים הכבושים כדי לפנות מקום להתנחלויות יהודיות, בעוד נתניהו דחק: 'אנחנו הולכים לטהר את כל האזור...'.
שרון השתמש באינתיפאדה השנייה כהצדקה לבניית חומת ההפרדה בין ישראל לגדה המערבית בתמיכת מפלגת העבודה. תוך כדי כך כבשה ישראל באופן קבוע שטח של עד 18 ק'מ בתוך הגדה המערבית, כולל גושי ההתנחלויות המרכזיים, לקחה 9% מהשטח ובידדה כ-30,000 פלסטינים בצד הישראלי ו-230,000 פלסטינים בצד הגדה המערבית. שליטתה של ישראל באקווה המערבית, באדיבות חומת ההפרדה, וב-80% ממי התהום בגדה המערבית הובילו למשבר מים כרוני ומלאכותי למיליוני בני אדם ולצמצום דרסטי בכמות הקרקעות החקלאיות המושקות, מ-14% לפני 1967 עד לפחות מ-2% כיום.
כל זה נחשב כחוקי על ידי בית המשפט העליון של ישראל.
עזה הייתה מבודדת עוד יותר ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות של שרון, שמטרתה להבטיח את אישור ארצות הברית להרחבת ההתנחלויות ולהתבססות בגדה המערבית. כאשר חמאס השתלט על המובלעת ב-2007, אסטרטגיית הבלימה של ישראל הפכה למצור כלכלי רחב היקף. תוך כדי כך הפכה הגדה המערבית לגטו עני ועזה לבית כלא.
לא ציונות ולא לאומיות ערבית אלא אינטרנציונליזם סוציאליסטי!
ההיבט היסודי ביותר של הסכסוך בין הקואליציה השלטת של נתניהו לגוש האופוזיציה הוא הסכמתם על כל היסודות. אין זו אהבה מופשטת ל'דמוקרטיה' אלא תמיכה בלתי מתפשרת בציונות ובאינטרסים החברתיים של הבורגנות הישראלית, אשר העמידה את מנהיגי המחאה נגד המתקפה על בית המשפט העליון. פושעי מלחמה שלא הואשמו, כמו מנהיג האופוזיציה בני גנץ ושר הביטחון המורד של נתניהו, יואב גלנט, חוששים שנתניהו ותומכיו הפשיסטים, בחיפוש אחר סדר יום מוגבר של טיהור אתני, מתקפה דתית-תרבותית ותמרונים משפטיים להצלת נתניהו מהכלא, מערערים את הכיסוי ה'דמוקרטי' המזויף שסיפקו בית המשפט העליון ומערכת המשפט במשך עשרות שנים של התקפות בלתי פוסקות על הפלסטינים.
דבר זה ערער באופן חמור את המאמצים להציג את ההתנגדות לציונות כצורה של 'אנטישמיות שמאלנית', אשר מציבה את ישראל בסטנדרטים שאינם צפויים ל'דמוקרטיות ליברליות' דומות, וגורם להשוואות כוזבות בין ישראל לדרום אפריקה תחת האפרטהייד.
מעל לכל, זה מאיים על המדיניות הצבאית התוקפנית של וושינגטון באזור שבו ישראל פועלת ״ככלב התקיפה״ של וושינגטון במרדף אחר האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים שלה.
מבחינה פנימית, אף כי סדר היום של תנועת המחאה מוכתב כיום על ידי הבורגנות הציונית ומושך תמיכה חברתית מחלקים של מעמד הביניים העירוני, תהפוכות פוליטיות מסתכנות בהתפוצצות של מאבקים חברתיים נגד דיכוי זכויות דמוקרטיות והמדיניות הכלכלית של הצנע הדרושה כדי לשלם על הכיבוש והמלחמה ולהעשיר את האוליגרכים של ישראל.
הציונות – קידום מדינה המבוססת על זהות דתית-תרבותית ואינטרס לאומי משותף לכל היהודים – היוותה זה זמן רב את הבסיס להתנגדות לא רק להגנה על זכויות הפלסטינים, אלא לכל קביעה על האינטרסים החברתיים והפוליטיים העצמאיים של העובדים היהודים.
ההסתדרות הוקמה כמוסד מדיני, ששולט במגזר השירותים בישראל, בתאגידים הגדולים ביותר, בבנק הלאומי ובמוסדות הבריאות והרפואה.הליברליזציה וההפרטה הכלכלית הביאו לקריסת החברות בה ללא תקדים עולמי, מכ-1.8 מיליון (אז 85 אחוז מכוח העבודה) ב-1983 לפחות מ-200,000 כיום. למעט עובדים ערבים ומהגרי עבודה, הקריאה לשביתה כללית במהלך ההפגנות ההמוניות בוצעה בתיאום עם נתניהו וזאת על מנת להילחם בסכנת שביתות שיתפתחו מחוץ לשליטה בירוקרטית.
ציונות העבודה, האידיאולוגיה המייסדת של מדינת ישראל, סבלה יותר מזרוע האיגודים המקצועיים שלה, שכן היומרות הסוציאליסטיות שלה נהרסו על ידי המציאות של מדינה וחברה המבוססת על קפיטליזם ועל בלעדיות דתית.
המהומה הפוליטית והחברתית הפוקדת את ישראל במלאת 75 שנה להקמתה מאשרת כי קיימים התנאים להילחם למען אלטרנטיבה סוציאליסטית מהפכנית. אבל כל עוד העקרונות הבסיסיים של הציונות אינם מאותגרים, הרי שמשבר השלטון הבורגני ייפתר על בסיס עוד צעד ימינה.
המסוכן ביותר הוא שהמשבר הפוליטי ההולך וגובר מוביל לפנייה חדה יותר ויותר לעבר הדיכוי הצבאי של הפלסטינים ופתיחת המלחמה עם סוריה ואיראן. כאשר ישראל תופסת תפקיד מרכזי בדחף הצבאי של האימפריאליזם האמריקני להבטחת ההגמוניה העולמית, החל מהמלחמה דה פקטו עם רוסיה באוקראינה ועד לסין, האיום של מלחמה שתבלע את המזרח התיכון כולו הולך ומתקרב.
האוטופיה הציונית של מדינה לאומית, שבה יוכלו יהודי העולם למצוא מקלט, הובילה במקום זאת להתדרדרות אל תוך צורות שלטון של מדינת משטרה, הופעת הפשיזם, התפרצות מלחמת אזרחים ומלחמה עם הפלסטינים ועם שכניה הערבים של ישראל. הדרך קדימה היא לאחד את מעמד הפועלים, היהודי והפלסטיני כאחד, במאבק משותף נגד הקפיטליזם ולמען הסוציאליזם.
עובדים יהודים העומדים בפני איום הימין הקיצוני חייבים לזכור ולהשמיע את מה שנאמר על ידי מרקס: 'אומה המשעבדת אחרת מחשלת את שלשלאותיה'. וגם עבור הפלסטינים, חייבת להתפתח הבנה עמוקה שאין דרך קפיטליסטית לאומית לשחרור מהדיכוי, כפי שהוכח לאורך כל ההיסטוריה הפוסט-קולוניאלית של המזרח התיכון ואפריקה, כמו גם זו של הרשות הפלסטינית.
חלופה מהפכנית אמיתית חייבת להתבסס על התיאוריה של מהפכה תמידית. בתקופה האימפריאליסטית, טרוצקי הסביר כי מימוש המשימות הדמוקרטיות והלאומיות הבסיסיות במדינות המדוכאות, הקשורות בתקופה מוקדמת יותר עם עליית הבורגנות, יכולה להיות מושגת רק באמצעות התגייסות פוליטית עצמאית של מעמד הפועלים מנקודת מבט סוציאליסטית ובינלאומית.
מעבר לכל השסעים הלאומיים, על העובדים להילחם למען המדינות הסוציאליסטיות המאוחדות של המזרח התיכון, המשוחררת מהאינטרסים הדורסניים של המעצמות האימפריאליסטיות והתאגידים הטרנס-לאומיים. כל זה בנוי על העיקרון המהותי של שוויון לכל עמי האזור, הדבר יבטיח עתיד דמוקרטי ומשגשג לכולם, המבוסס על שימוש במשאבי הטבע העצומים של האזור כדי לענות על צרכים חברתיים חיוניים.
לשם כך יש צורך בבניית חלקים מהוועד הבינלאומי הרביעי בישראל, בפלסטין וברחבי האזור כדי לספק מנהיגות מהפכנית סוציאליסטית.